נושא ההרצאה הוא חללי הגינות הפרטיות שבין הבתים בתל אביב, אותן גינות הנמצאות בין, לפני ומאחורי בתי המגורים. שטחי גינות אלה העומדים כיום מוזנחים ברוב המקרים, הם בעיני המחוללים הדומיננטיים של המרחב העירוני התל אביבי ברחובות המגורים. בהרצאה אטען כי חללים אלה והטיפול בהם הם אלה המייצרים את תחושת המרחב ה"תל אביבית" הכוללת חופש רב.

כדי לבחון את התופעה אבדוק את הטיפוס הטיפולוגי העירוני הידוע כ"בניין על קומת מגורים חלקית", גם בשל היותו נפוץ במיוחד בעיר וגם בגלל מקורותיו ההיסטוריים.

ידוע היטב כי מקורו של הטיפוס הוא אצל לה קורבזיה. זהו טיפוס בנייה נטול היסטוריה, שהומצא במאה העשרים ובעצם לא נודעו לו תקדימים. המאפיין הבולט שלו אצל לה קורבזיה הוא נקודת המבט האנושית. לה קורבזיה מייצר מערך ויזואלי מדויק, בעל פרופורציות מחושבות היטב המאפשר מבט על הבניין בגובה העיניים. הרמת הבניין על עמודים, הגם שנעשתה במוצהר מתוך כוונות סוציאליות כדי להגדיל את השטחים הפתוחים במרקם הבנוי, יצרה תופעה נוספת: היא הרחיבה את תחום המבט מקו הרחוב פנימה, אל תוך הבלוק.

אצל לה קורבזיה נבנו בניינים אלו רק כוילות מבודדות או כבניין יחיד חריג במרקם, וכבר אצלו – גם כשהבניין היה יחיד במגרש – עולה השאלה השימורית המשמעותית לדיון זה, והיא, מהות שימור הנוף בבניינים פרטיים.

מהשוואת מצב בנייניו בתקופת בנייתם לימינו, ניתן לראות בבירור כי במקור ישבו בנייניו של לה קורבזיה במרחב של צמחיה נמוכה שאפשר למתבונן בהם "לחוות" את ה"חזית השישית" – תחתית הבניין – כחלק אינטגרלי ומהותי ממופעו של הבניין. אלא שעצים כידוע, אינם עוצרים את צמיחתם, ועם השנים צמחה הצמחייה והחלה להסתיר את הנוף ולשנות את החלל העירוני ואת היצירה המקורית של לה קורבזיה.

 טבע הצומח לצמוח הינו אם כן פרמטר קריטי שהשפעתו על הסביבה מהותית, ובעוד שבבנייני ציבור ניתן לשלוט בגובה הצמחייה, במרחב הפרטי אין לממסד יכולת לשלוט על הגינון והמרחב לפרשנות אישית ולסגנון החיים של בעלי הנכס גדול, ובהתאם גדלה גם השפעתם על הנוף העירוני. ואם כל פעולת השימור היא מלחמה נגד אנטרופיה הולכת וגדלה, הרי הצמחייה היא האלמנט שאינו נכנע ואינו הולך לאחור (אלא אם מחליפים אותו תדיר כמו ברחובות דיסני לנד או בטאג' מהאל).

כתוצאה מכך השתנה החלל העירוני בתל אביב מיום הקמתה ועד היום במידה דרמטית, ותל אביב הפכה (על פי תמונות היסטוריות), מעיר שבה הרחובות פתוחים ועומק המבט לתוך הבלוק גדול, לעיר שהמרחב בה נסגר והמבט נחסם על ידי עלווה ירוקה. תהליך זה אכן שירת היטב את הצורך הגדל בפרטיות לאורך שנותיה של תל אביב, אולם השפיע גם על המבט.

תופעה אחרת המתקיימת בעיר במקביל, ובמיוחד באזור העיר "ההיסטורית", היא הגינות הרבות העומדות בשיממונן המוזנח. הצמחייה במרבית גינות אלה הינה שאריות של גינות שהתקיימו בהן לאורך השנים, שרידים של דיירים חובבי גינון שבאו והלכו, של תקופות פריחה (כשבבניין התגוררו בעלי דירות מבוססים ששכרו שירותי גננות) ושל תקופות שפל. הנוף שנוצר הוא ספונטני, תלוש ואקראי, ובעצם מעולם לא נוסחו לגביו חוקים. אמנם כיום ישנה דרישה עירונית ליצור רצועת גינון קדמית של 2 מטרים כדי ליצור תחושה ירוקה לאורך הרחוב, אך התבוננות מעמיקה על הנוף התל אביבי העירוני מלמדת שדרישה זו אינה מספיקה מחד והינה מוגזמת מאידך, היות ומבנה חללי ספונטני כזה אינו חד מימדי ושטוח כפי שמוגדר בהנחיות היום.

ניתוח של החלל העירוני ברחוב המגורים מראה שלחזיתות הצדדיות ולצמחייה בירכתי הגינות יש תפקיד לא פחות חשוב ביצירת חלל בעל אופי תל אביבי עכשווי – שאינו האופי המקורי של המרחב התל אביבי, אלא מרחב שהשתנה דרמטית גם בהרכב האנושי שלו. היום מציעות הגינות הללו אפשרות לרביזיה שלישית, במעבר מחלל ציבורי פתוח לחלל פרטי פתוח המשמש לעתים גם לצורכי חנייה.

טענתי היא, שאם אנחנו רוצים לשמור על האופי המיוחד שנוצר בתל אביב באמצעות גינות אלה, עלינו ללמוד לייצר גינות הנבנות כמערכת תל שלבית, ששכבתה הראשונה גינון נמוך הנמצא במישור הקדמי; שיחים גבוהים במישור השני; ועצים במישור העמוק של המגרש. כך, נוכל לשמור על עומק המבט מגובה העיניים ועל החוויה של החלל העירוני כבעל עומק, מרחב גדול יותר ומכאן, גם חופש רב יותר.